פיתוח מודעות בימי קורונה

פיתוח מודעות בימי קורונה

בדרך כלל בחיים לא הייתי עושה את זה, אני קנאי מאוד כשזה מגיע לזמן שלי.

אירועים חברתיים למשל הם עליי לטורח גדול ולמשא כבד 

אבל במקרה או שלא התפנה לי קצת זמן.

 

זו הייתה תקופת חסד משונה, כזו שהחיים מעניקים לך מידי כמה שנים לאחר

תקופה של עבודה מאומצת.

כזו שגם אתה פתאום מופתע מעצמך, סבלני עם עצמך, מתייחס לזמן

שלך באיזו מין אלסטיות של רקדנית כאילו היה גומי שמשחקים בו ילדים, מותחים אותו

כל פעם לצד אחר, מתנסים בו, חופשיים עדיין מכל המחשבות של הגדולים על ניצול

וחיסכון ויעילות והתקדמות והישגים ורווח.



הייתי נוסע מידי שבוע, שעה ועשרים לכל צד, כדי להיפגש עם ח'.

האמת שלא דיברנו במשך תקופה, אני וח', לא משהו רשמי כמובן, אתם יודעים – החיים…

אחרי הכל אנחנו ביחד מגיל 4 בערך, צריך גם הפסקות לפעמים.

 

כחודש קודם לכן ח' הזמין אותנו לערב בגינה שלו והגיעו עוד כל מיני אנשים וגם אישה אחת מיוחדת.

והיה מדהים.

לא מדהים כי הצ'יפס היו נהדרים, לא מדהים כי היו צחוקים וזכרונות, לא כזה.

השכנה שלו גם קפצה לבקר, פלפלית אמיתית ממוצא צרפתי.

כזאת שלא מרחמת, ששמה לך את כל האמת מול הפנים בלי חשבון כדי שאף אחד לא

יוכל להמשיך להתעלם. כזאת שצועקת עליך באמת, כי כואב לה, כי חי לה בפנים, כי

היא עוד נושאת בקרבה רצון לתיקון שלם של הכל שלא מסוגל להתפשר במילימטר.



היו שם שיחות משוגעות.

נ', שגם היה שם איתנו, סיפר אחר כך לאישתי "נזכרתי בישראל של לפני 10 שנים,

כשהיינו מדברים ומתווכחים באמת".

אכן באותה תקופה הייתי אובססיבי בבירור ההשקפה שלי על המציאות ועל נפש האדם.

יצאתי משם ב-4 לפנות בוקר אחרי שצללנו לעומק החיים, למהות הטהורה ביותר,

אחרי שהתווכחנו בלהט, אחרי שהארנו מקומות חשוכים.

 

אז אחרי הלילה הארוך הזה, ח' אמר לי שהוא מתעניין מאוד בכל מה שאמרתי והוא

ישמח לקבל גישה נוספת לידע הזה בשביל ההתפתחות האישית והעסקית שלו.

רצה הגורל ובאמת הייתי די פנוי, כשהמצב מאפשר אני לא באמת יכול לסרב למישהו שמתעניין במה שהקדשתי לו את חיי.

הוא סיים את הספר תוך כמה ימים והיה המום. הייתה שם השקפה ברורה ומלאה על

עולמו הפנימי של האדם שהייתה מנוסחת באופן שהוא לא הכיר לפני כן, בפשטות.

 

התחלנו להיפגש כמעט כל שבוע.

ח' בדיוק סיים לבנות בחצר שלו בקתת עץ מהממת. הוא נעזר לשם כך באומן נדיר ומיוחד של בנייה בעץ.

הייתי מגיע, נכנס לבקתה, עושים שחור קטן ומדברים. כשנהיה כבר מאוחר היינו

שולפים את הצ'ייסרים הקטנים, כמה כוסיות של ג'וני ווקר אדום ואתה חזרה בעניינים.

 

בסביבות חנוכה אני מצאתי עבודה חדשה והמפגשים שלנו נגדעו באמצע.

באחד המפגשים האחרונים הצעתי את המחשבה שכל מה שמעכב את ההתפתחות

העסקית שלו הוא הרצון להיות מפורסם, להביא את הבשורה שלו לעולם, הבשורה

שאפשר לצחוק לחיים בפרצוף – להסתכל עליהם ולהתפקע מצחוק מול כל דבר שמגיע,

שאפשר להיות שמחים סתם ככה. אחלה בשורה.

 

הוא היה אובססיבי לגבי הצלחה, לגבי הפריצה, לגבי הפרסום – הוא ידע היטב איזה

יהלום יש לו בידיים.

הוא הוציא כספים רבים, נפגש עם כותבים, מפיקים וכוכבי במה שכולנו מכירים בניסיון

להגיע לפריצה המיוחלת – זו שתיתן דרור לבשורה האדירה שהוא נושא בפנים כבר כל

כך הרבה שנים.

 

אז החלטנו ביחד שהוא מפסיק לרצות להיות מפורסם. הוא פשוט יעשה כל מה שהוא יכול, בדיוק אותו דבר, רק בלי הקטע של לרצות להתפרסם.

ח' היה בשוק. הוא לא האמין שהוא אשכרה הולך לוותר על הרצון האדיר הזה. אבל זה

בדיוק מה שהוא עשה.



בשיאו של "הגל הראשון" של הקורונה היה ראיתי פוסט של ח' בפייסבוק.

הוא סיפר על כך שערב הקורונה הוא היה על הגל, ההופעות זרמו והוא התחיל להרוויח

סכומים יפים מאוד.

הגיע הוירוס והכל נעצר בשניה אחת. אפס עבודה, בלי אופק.

הוא סיפר שבדיוק בפסח הבנק החליט שזה זמן מצוין לסגור לו את החשבון ושאין לו

מה לעשות.

הוא סיפר שזה שבר אותו לחלוטין. הוא התפרק מבפנים.

 

מסתבר שרק אירוע כזה שחודר לך לעצמות, לבפנים של הבפנים, שמחסיר לך פעימה

ועוד פעימה ועוד פעימה עד שאתה חושב שאולי לא תפעם שוב, ששומט את הקרקע

מתחתיך, שמותיר אותך עזוב ושותת דם, רק אירוע כזה יכול לנפץ התקשרויות שנבנו במשך שנים.

 

ח' ראה את הדמות שלו, של השחקן המצחיק, של זה שיודע להחזיק במות, של

הסטנדאפיסט מהיר השליפה, מושא הערצה של הקהל שלא מפסיק להחמיא וצוחק

ומלטף לך את האגו, הוא ראה את הדמות הזאת מתנפצת לרסיסים.

הוא ראה את הרצון שלו להיות מפורסם, הסתכל לו בעיניים ופשוט מעך אותו.

הוא מחליט להפסיק להתפרנס מהמקצוע בו הוא עסק במשך 10 השנים האחרונות.

 

כמה שבועות אחר כך נפגשנו שוב בשבת בצהריים והוא אומר לי "איך אני מבסוט על הקורונה

הזאת, הדבר הכי טוב שיכול לקרות", "חוץ מכסף הכל מצוין!" הוא אומר לי.

ואני רואה לו בעיניים שהוא שלם עם עם זה ב-100 אחוז.

 

כמה שמחתי. שמחה פנימית, אמיתית. ועכשיו כשאני כותב לכם אני רועד.

אין דבר מרגש יותר מלראות בן אדם שקורע את כל המסכות ורואה את עצמו, את

המהות.

ומה היום?

היום ח' לקח את הבקתה שבה היינו משוחחים, שם לידה בריכה קטנה, גידר, שיפץ,

שם מחצלות, הביא מטבח והפך אותה ליחידת אירוח מגניבה בסגנון הודו לאנשים

שרוצים לנפוש עם ערך מוסף כי הוא עושה להם שם צחוקים שחבל לכם על הזמן

ומארח עם כל הלב.

*הספר "שקוף" עכשיו בינתיים במחיר של 27 ש"ח לאור התקופה (במקום 97).

כתבו לי בתגובות כאן למטה מה חשבתם על הפוסט >>>

פיתוח מודעות בימי קורונה