איך משחק ילדים וחשיבה של מנכ"ל יעזרו לך להישאר על המטרות שלך?
כל סיטואציה וכל בעיה שאיתה אנחנו מתמודדים, בדרך כלל, לא נפתרת בפעם הראשונה.
המוח האנושי עובד בצורה של השוואה, הוא לא יכול ללמוד מדבר אחד, מהתנסות אחת, הוא לוקח מקרה אחד נתון כעוגן ומשליך ממנו על הפעם הבאה, לומד ממנו, מנסה לשפר את עצמו ולהגיע למטרה שהוגדרה לו.
הידע שלנו הוא ידע נרכש, הוא נבנה ברבדים, בשכבות אחת על גבי השניה, בתהליך עלייה ספירלי של לימוד והתנסות.
ולכן, זה לא עניין של גאונות.
אין לאף אחד יתרון – כולם מתחילים מאותו מקום – לכולם אפס לימוד – אפס מקורות להשוואה, אפס זיכרון, אפס מידע.
זה לא קשור ליכולות גופניות או רגשיות או שכליות – אף אחד לא לומד בפעם אחת.
הידע והכלים הטובים ביותר לא שווים ללא הטמעה, ללא תהליך אמיתי של לימוד איטי שנקלט בקצב שאני יכול לקבל, לימוד שממנו אני יכול להיבנות.
וזה כבר קשור לגישה. גישה היא הכל.
הגישה היסודית שלנו משפיעה על הכל. גישה היא לא ידע טכני, גישה היא אפילו לא ידע אסטרטגי. גישה היא המסגרת – ההקשר של הכל.
גישה היא הדרייב שלנו – היא קשורה ל"למה" שלנו – לכוח היסודי שמניע אותנו.
אם אתה מוכן להסתכל למציאות בעיניים, לבצע את הצעדים הדרושים ולהתקדם.
אם אתה מוכן לקום אחרי שמעדת, לחזור להתחלה ולנסות שוב, עכשיו – קצת חכם יותר.
אם אתה מוכן ללמוד, להתנסות, אם אתה מוכן לספוג את התחושה הלא נעימה של הכישלון כדי להפוך אותו לידע שיהפוך אותך לאדם אחר.
אם אתה מוכן להבין שאין כישלון. שכישלון הוא התנסות שבלעדיה לא היית יכול להתפתח.
בלי כישלון אין השוואה, בלי השוואה אין לימוד ובלי לימוד אין הפנמה אמיתית.
האנשים המצליחים ביותר בעולם הם לא האנשים החזקים בעולם, הם גם לא האנשים החכמים בעולם, אפילו לא הכישרוניים בעולם, לפעמים הם אפילו קצת "טיפשים", לא מקובלים, קצת מוזרים.
אלא שהם התברכו בדבר החשוב ביותר שחסר ל95% מהאוכלוסייה – גישה חיובית נכונה.
אני רוצה להציג כאן שתי גישות שמהוות בסיס לכל צמיחה והתפתחות. גישות שיש בניהן הרבה מן המשותף, ואולי בעצם מדובר בשני היבטים של אותה הגישה היסודית.
גישת המשחק
גישת המשחק
אנחנו ילדים שמשחקים, העולם הוא מגרש המשחקים שלנו וכל מה שאנחנו חווים, עושים ומתנסים בו הוא מעין משחק.
כשאנחנו משחקים, גם אם המשחק מתלהט, תמיד קיים מרווח מסוים ביני – בין העצמיות שלי לבין כל מה שמתחולל במשחק. מה שקורה במשחק אף פעם לא באמת ישפיע עליי. זה הרי רק משחק…
במשחק יש אמנם ניצחון והפסד, יש חוקים, אבל במשחק הכל הוא בסך הכל חלק מהמשחק. הלחץ, הריגוש, ההישגיות קיימים אבל לא באמת. זה לא כמו בחיים האמיתיים.
ובגלל שזה לא באמת אמיתי אפשר להעז ואפשר לחלום ואפשר לנסות ולבדוק בלי לחשוש יותר מידי. ואפשר גם לא להצליח וללמוד ולהשתפר במשחק הבא.
ואפשר גם לחוות – ליהנות מעצם המשחק, פשוט לשבת עם אנשים שאוהבים וליהנות מהביחד הזה, גם אם הם מנצחים אותי.
במשחק אני בודק את הגבולות ומה יקרה אם… וגם כשקורה משהו לא נעים הוא לא משתלט על כל החוויה אלא פשוט מצטרף למצבור המידע שלמדתי.
במשחק אני לא מנסה כל הזמן להרוויח, אני לא נצמד למטרה מסוימת שאני רוצה להשיג או שאני רוצה שתקרה. אני מנסה להצליח, מצד אחד אני כן בגישה אקטיבית חיובית, אני כן מתרגש ורוצה להצליח, אבל מצד שני לא נצמד לתוצאה – לא לוקח ללב.
כדי שבסוף נוכל לבצע פעולה אחת שלמה יש צורך בהמון פיסות מידע שנלמדות אחת אחת עם כל התנסות. כמו שתינוק לומד ללכת או לדבר או כל דבר אחר.
כדי ללמוד צריך להתנסות וכדי להתנסות חייבים לנטרל פחד מכישלון.
פחד מכישלון מנטרלים על ידי גישה יסודית שהכל בעצם הוא מעין משחק – מרחב התנסות שכחלק בלתי נפרד ממנו קיימת האפשרות לבדוק מה לא.
כאשר אנחנו מתייחסים ככה לחיים, לעולם ולכל מה שקורה אנחנו מורידים הרבה מאוד מהדרמה הלא נחוצה שאנחנו בדרך כלל מייחסים לכל מה שקורה לנו ובמקום זה אנחנו יכולים להתרכז בלימוד ובביצוע הטובים ביותר שאנחנו יודעים לספק.
במקום להתרכז בדרמה מיותרת, אפשר להתמקד בחיים עצמם.
זה מה שחשוב באמת… והאמת, גם הכי כיף.. (;
כשאנחנו מתייחסים ככה לעולם אנחנו יכולים באמת להרגיש אותו, לקבל רשמים על איך הוא עובד ולהבין איך אנחנו יכולים לנצל את היכולות שלנו בעולם באופן הטוב ביותר.
כדי שבסוף נוכל לבצע פעולה אחת שלמה יש צורך בהמון פיסות מידע שנלמדות אחת אחת עם כל התנסות. כמו שתינוק לומד ללכת או לדבר או כל דבר אחר.
כדי ללמוד צריך להתנסות וכדי להתנסות חייבים לנטרל פחד מכישלון.
פחד מכישלון מנטרלים על ידי גישה יסודית שהכל בעצם הוא מעין משחק – מרחב התנסות שכחלק בלתי נפרד ממנו קיימת האפשרות לבדוק מה לא.
כאשר אנחנו מתייחסים ככה לחיים, לעולם ולכל מה שקורה אנחנו מורידים הרבה מאוד מהדרמה הלא נחוצה שאנחנו בדרך כלל מייחסים לכל מה שקורה לנו ובמקום זה אנחנו יכולים להתרכז בלימוד ובביצוע הטובים ביותר שאנחנו יודעים לספק.
במקום להתרכז בדרמה מיותרת, אפשר להתמקד בחיים עצמם.
זה מה שחשוב באמת…
והאמת, גם הכי כיף.. (;
כשאנחנו מתייחסים ככה לעולם אנחנו יכולים באמת להרגיש אותו, לקבל רשמים על איך הוא עובד ולהבין איך אנחנו יכולים לנצל את היכולות שלנו בעולם באופן הטוב ביותר.
2. גישת המנכ"ל
הגישה השניה היא גישת המנכ"ל.
המנכ"ל צריך להביא את החברה לתוצאות ולכן הוא מודד הכל בתוצאות.
אם דרך פעולה מסוימת מביאה תוצאות היא טובה, אם לא – יש להחליף אותה. מנכ"ל טוב לא נצמד לשיקול הדעת האישי שלו – זה שהוא חושב שצריך לעשות משהו לא אומר שזה נכון מבחינתו – אפשר לנסות ולמדוד תוצאות. אם זה עובד – מצוין, אם לא – ממשיכים הלאה.
אם הוא התווה כיוון שלא עובד – הוא מיד מחליף אותו למרות שלפני כן הוא חשב שזה מה שנכון לעשות.
ולמה הוא עושה את זה?
כי הוא מודד בתוצאות.
בסוף הדברים צריכים לעבוד. זה הבסיס.
כשאנחנו מיישמים את הגישה הזאת בחיים שלנו אנחנו מאמצים גישה פרקטית וקרה, על כל דבר שאני עושה אני שואל את עצמי – האם זה עובד? תהיה כן… זה עובד?
ה"שיטה" שאני נוקט מול בת הזוג שלי – מה שאני עושה.. זה עובד? השיטה שאני נוקט מול הילדים שלי…היא עובדת? מול המטרות האישיות שלי.. מול הגוף שלי… זה עובד?
אני לא מפחד להגיד שזה לא עובד..כמו בגישת המשחק, אם זה לא עובד לי אני ישנה דרך פעולה.
אם אנחנו מסתכלים על החיים מבחינה פרקטית, כפי שבוחן המנכ"ל, אנחנו מגלים שהרבה יותר מפחיד להישאר עם שיטה שלא עובדת ולסבול את כל ההשלכות של זה מאשר להניח אותה בצד (ביחד עם האגו שלי) ולצאת לנסות דרך חדשה.
כשאני מנכ"ל – אני פרואקטיבי.
אני לא פוחד מעבודה קשה, להיפך, אני רוצה לעבוד – העיקר שבסוף הדברים יעבדו.
כשאני פרואקטיבי, כשאני פעיל מבחינה מנטלית, אני יכול להיות יצירתי.
אני מסתכל למציאות בעיניים וחוקר אותה בצורה עניינית נטו.
מה בדיוק לא עובד? ומהן אפשרויות הפעולה?
מנכ"ל טוב שמבין מה המטרה לא חושב האם זה אפשרי – הכל אפשרי.
מנכ"ל טוב מחזיק בראש שאלה אחת בלבד – איך?
איך אני עושה זה? איך אני גורם לזה לקרות?
המנכ"ל מוכוון "איך", תמיד מוכוון לפעולה.
יכול להיות שהוא מסתכל על חברה בקריסה, על שוק תחרותי, על מחסור במשאבים, על עובדים מדוכדכים אבל גם כשהמנכ"ל רואה לנגד עיניו מצב נוראי הוא לא עוצר לרגע להתבוסס בו ולהרהר.
רק דבר אחד יש לו בראש: איך?
איך אני עוצר את הספינה הזאת מלהמשיך לשקוע ואיך אני מוביל אותה לאן שהיא להגיע?
כלומר, מהם הצעדים הפרקטיים שיגרמו לזה לקרות?
השכל שלנו הוא מכשיר מופלא, הוא מסוגל למצוא פתרון כמעט לכל בעיה אלא שאנחנו לא משתמשים בו כמו שצריך. אנחנו לא מושיבים אותו על כסא, נותנים לו הנחיות ואומרים לו "יאללה, תעבוד"
השכל שלי רוצה לעבוד, הוא רוצה שאני ישתמש בו אבל הוא צריך הכוונה. הוא צריך מטרה מוגדרת.
אם אני חושב על כמה שהמצב לא טוב או כמה טוב הוא יכול להיות לו רק היה כך וכך, בכל פעם שאני מעסיק את השכל בפנטזיות, בדיכאונות ואפילו בקליטת נתונים סתמיים שלא מכוונים לבעיות האמיתיות שלי – אני מבזבז את המשאב העוצמתי הזה – את השכל שלי.
אני מעסיק עובד, משלם לו משכורת ונותן לו לעשות עבודה שלא מקדמת אותי בכלום.
כשהשכל נרתם לפעולה הוא יצירתי, הוא יודע לבחון דברים ולאפיין אותם, הוא יודע לבצע ניתוח השוואתי בין אובייקטים ובין דרכי פעולה שונות. הוא יודע להסיק מסקנות מקדמות, הוא יודע ללמוד מפעם לפעם ולשפר את יכולות הניתוח שלו עם כל ניסיון שנצבר.
אם רק השכל שלי יעבוד בשבילי, מתישהו הוא יעלה על זה, סמוך עליו. הוא כבר יפצח את מה שצריך לפצח. מתישהו אני יבין מה בדיוק לעשות ואיך בדיוק לעשות את זה. המנכ"ל פשוט מושיב את השכל שלו לעבוד.
המנכ"ל מנתח נתונים.
הוא מקבל מעוזריו דוחות על הנתונים של החברה. מהדוחות הוא צריך לאפיין מה המצב של החברה עכשיו ומיד אחר כך – מה צריך לעשות כדי להביא את החברה המצב הקיים אל המטרות שהוגדרו לה?
כל מידע מוכוון ישר לפרקטיקה. על כל פיסת מידע שהוא מקבל הוא שואל: "מה אני יכול לעשות עם המידע הזה?" איך אני יכול להשתמש בו? איך אני הופך אותו לתוצאות שונות בשטח? הוא עושה זאת בקור-רוח, בענייניות. הוא אקטיבי וממוקד.
קדימה, יוצאים לפעולה!
אחרי שהמנכ"ל הבין מהם הצעדים הדרושים, הנצרכים, מיד יוצאים לפעולה.
יכול להיות שהצעדים האלה יהיו קשים לביצוע, יכול להיות שאנשים לא יאהבו אותם, הם כנראה ידרשו הרבה עבודה, אבל בשורה התחתונה המנכ"ל יודע דבר אחד: העבודה הזאת צריכה להתבצע.
כשאני מתייחס ככה לחיים אני מפסיק להתמסכן – פשוט כי אין בזה שום תועלת פרקטית.
זה לא עבד עד עכשיו וכנראה שזה לא יעבוד מעכשיו והלאה.
אני מברר בקור רוח מה לא עובד, בוחן חלופות, מציב אותן למבחן והולך עם מה שעובד.
יש לי חדוות עשייה, אני חיובי, לא חושש מעבודה, אני חושב רק "איך".
איך הגישות האלה עוזרות לי לקיים את ההבטחות שהבטחתי לעצמי ולהתמיד בהם?
התייחסות לחיים על פי גישת המשחק וגישת המנכ"ל יוצרת תחושת האתגר – יש מטרה מוגדרת שמנסים להשיג באופן פעיל. מטרה שיוצרת ריגוש. מטרה ריאלית שיכולה להתקיים ורותמת אליה את כוחות העשייה, הרגש והחשיבה שלי.
אתגר יוצר פרואקטיביות. אתגר יוצר חדווה בעשייה.
המטרה היא מטרה חיובית, מטרה משמחת, מטרה שכשתתממש יהיה ממש טוב. האמונה שעומדת מאחורי שתי הגישות האלה היא שזה אפשרי, זה אפשרי ואני יכול לעשות זאת. המצב הקיים – קיים בטעות, אם אני אהיה פרואקטיבי ואחליט לשנות אני יכול לעצב את כל המציאות כמו שאני באמת רוצה, כפי שצריך, כפי שראוי להיות.
בנוסף, גישת המשחק וגישת המנכ"ל מלמדות אותנו קור-רוח. ניתוק מסוים, מרווח מסוים ביני לבין כל מה שקורה. קור רוח שמאפשר עצמאות, שמנטרל הטיה והשפעה חיצונית, שמגביר נוכחות ומגביר בחירה.
במשחק אני מבין שכל מה שקורה הוא משחק וככה אני מוציא ממנו את כל הדרמה, את כל העומס, והלחץ.
המנכ"ל מבין שלחץ, פנטזיות, הזיות, ודכדוך פשוט לא מועילים מבחינה פרקטית. הם מעוורים אותנו ותוקעים שינוי ולכן, מההיבט הפרקטי, הוא מאמץ לעצמו קור רוח כלפי כל מה שקורה.
כשיש תחושת אתגר חיובית, כשהמטרה ברורה, כשיש חדוות עשייה אני רוצה להמשיך לעשות עוד ואני מתמיד בהליכה אל המטרות שלי.
כשיש לי קור רוח, כשאני מוכוון תוצאות, כשאני לא חושש מהמצב ולא מהתנסות וכישלון, אני פשוט ממשיך לנסות. ממשיך לתת את הכי טוב שאני יודע.
אני ממשיך ואין מה שיעצור אותי.
