באחד החדרים בבית שלנו התבצע עד לא מזמן שיפוץ קל והתוצאה הייתה חדר יחסית משופץ אבל עם ערימות אבק בלתי סבירות בעליל.
אז התחלתי לנקות. סבבה.
לקחתי מין מברשת מצחיקה כזאת שמעולם לא ראיתי בן אדם כלשהו מנקה בכזאת מברשת, חוץ מבסרטים – בסרטים כולם מנקים רק עם מברשת כזאת.
מה שהעלה במוחי תמיהה לא חיונית על איך בכלל הגיעה לבית שלנו מברשת אבק לא נחוצה שכזו.
בכל מקרה, למקרה של חדרים שבדיוק עברו שיפוץ ואבק שוכן בהם בכל פינה ועל כל רהיט ובכל מקום שאינו פינה ועל כל דבר שאינו רהיט מסתבר שמברשת כזאת מתאימה ביותר.
אז הברשתי את המדפים והארונות והארגזים, וכן, אפילו את הקירות עצמם לא קיפחתי..
הילדה, שבאופן מאוד לא הגיוני נמצאת בחופש (כן, אני יודע שגם הגננת צריכה לנקות לפסח..ועדיין..ובכלל הגן רק עד 14:00 בצהריים, מה היא לא יכולה אחרי הגן? טוב נו..כאילו שאני מחליט משהו..) ובאופן מאוד הגיוני אוהבת להיצמד לאבא שלה, החליטה שהיא מנקה ביחד איתי.
הראיתי לה איך אני מנקה עם המברשת ואחר כך לקחתי מטאטא והתחלתי לטאטא את כל האבק לערימות עצומות.
הילדה, שרצתה כמובן להשתתף ולעזור בדרכה שלה, לקחה את המברשת והתחילה, לחרדתי הרבה, לטאטא את ערימות האבק שיצרתי – כלומר לפרק ולפזר אותן ובכך להחזיר לאחור את כל העבודה שלי.
הזדעקתי לרגע בלבי על כל העבודה הקשה, התעשתתי, והתחלתי מיד להסביר לה וללמד אותה איך להביא אבק ממקומות אחרים אל הערימה ולא חלילה לטאטא את הערימה עצמה שנערמה בעמל רב – אין בזה הרי שום היגיון..
האמת, זה בדרך כלל מצליח, הילדה חכמה מאוד ברוך השם ובדרך כלל מבינה מהר ומיישמת.
לא הפעם.
הפעם היא התעקשה לטאטא דווקא כך.
אני כמובן לא יכולתי להסכים לראות את עמל כפיי מתפוגג באבק ומצידי התעקשתי גם אני לחזור וללמד אותה והצבעתי מייד על הליקויים החמורים בשיטת הניקיון החדשה שהמציאה הזאטוטה הקטנה.
התחלתי מחזיר בעזרת המטאטא את מצבורי האבק שזאתי פיזרה תוך שאני מלהג אי אילו דברי לימוד וחינוך בענייני טאטוא.
זאטוטה זאטוטה, אבל פראיירית היא ממש לא..
תוך שנייה מצאתי את עצמי חוטף על הראש צעקות:
"כל אחד שם במקום שהוא רוצה" (את האבק)
"כל אחד שם במקום שהוא רוצה"
כלומר כל אחד יכול לטאטא באופן עצמאי לחלוטין ובאיזו שיטה שיראה לנכון, וזה כולל ילדות בנות שלוש וחצי.
תוך שהיא ממטירה עלי מסרים של ליברליות קיצונית שאף מטאטא מוסמך לא היה מסכים שייאמרו בכנס כלשהו של מטאטאים מקצועיים, אני שומע את המוח שלי מתחיל לדבר, כך מעצמו וללא שום פקודה קודמת שקיבל ממני.
"היא לא מבינה? איך זה עוזר? אני יצטרך לטאטא אחר כך שוב את כל מה שהיא מפזרת עכשיו."
המוח שלי היה נחוש מאוד ובטוח בצדקת דרכו.
ניסיתי להתנגד לו ולומר לו "שמע, היא ילדה קטנה, תן לה להתבטא, בסך הכל היא מנסה לעזור, לדעתה היא עכשיו מנקה לפסח.."
כן, זה נשמע הגיוני אבל המוח, שכל כך ידע שהוא באמת צודק, לא התרצה.
"היא בכלל צריכה להיות עכשיו למטה עם אמא שלה..מה היא עושה פה?
זה פשוט לא ייתכן שמישהו מבצע עבודה מסוימת ואחר כך בא מישהו אחר ופשוט מבטל במחי מטאטא את מה שכבר נעשה.. זה מיותר, טיפשי, לא יעיל ברמה הגבוהה ביותר."
הכל לקח שניות ספורות
כמעט הפסדתי, כמעט המוח שלי שכנע אותי.
לבסוף ניצחתי את המוח והשבתתי אותו עם שני טיעונים מנצחים:
קודם כל, אמרתי לו, מה הגרוע ביותר שיקרה? הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שהילדה תפזר את כל הערימות שאספתי ואני אצטרך לבצע את כל העבודה מחדש. כמה זמן ייקח? בערך עשר דקות.
אני לא מתכוון חלילה להמעיט בערכן של עשר דקות של עבודה מיותרת, ובכל זאת, בסופו של דבר – זה עשר דקות..
לעומת זאת מה הגרוע ביותר שיקרה אם אמשיך להתנגד לה?
היא תבכה, היא תרגיש שהיוזמה שלה לא רצויה ובעתיד תוותר על היוזמה ואני והיא נהיה עכשיו ביחסים מתוחים עד שזה יעבור לה.
נוק אאוט למוח.
וטיעון שני, הנה, זה עכשיו, זה קורה ממש עכשיו – זה רגע שמחייב מודעות עצמית. בשביל רגעים כאלה אתה מתאמן הרבה כל כך. עכשיו היא שעת המבחן. כל מה שקורה עכשיו זו הצגה, הצגה אמיתית, בחיי, כל כך משכנעת.. ועדיין זה הכל המופע שהשכל שלי מייצר לי כדי לראות עד כמה אני יכול להחליט.
וותר על הכל….לא משנה מה זה..עכשיו מדובר רק בעשר דקות של עבודה אבל מצבים אחרים יכולים לדרוש ממני הרבה הרבה יותר הקרבה. את הכל מכל כל עליי להיות מסוגל להקריב, אם יש דבר שאני לא יכול להקריב – אני לא אדון מלא על עצמי.
לא הניקיון לפסח מונח כאן על הכף ולא החינוך של הילדה – הכל מונח כרגע על הכף, הכל. עצם האדנות שלי על עצמי. החירות שלי.
היכולת שלי לרתום את המוח שלי לעבודה שאני רוצה שיבצע במקום שהוא יגרור אותי אחרי הדעות שלו, הערכים שלו, התפיסות שלו, אחרי המסקנות שהסיק מכל כאבי העבר ומכל התענוגות.
גם אם הוא צודק, אסור שיהפוך לאדון.
קשרתי את עצמי למיטה בכבלים דמיוניים ושתקתי תוך שהיא ממשיכה במופע:
"כל אחד שם במקום שהוא רוצה", "כל אחד שם במקום שהוא רוצה",
אלא שכעת היא גם חובטת בי חזור וחבוט בידה הקטנה המצוידת במברשת אבק צבעונית ומוזרה שרואים רק בסרטים.
כל העבודה הרוחנית מצטמצמת לדקה לכל היותר של ניקיון לפסח עם ילדה קטנה.
כל העבודה הרוחנית היא עבודה נגד פעולה אוטומטית לא מבוקרת של הכלים שלנו – הגוף והשכל, במקרה הזה השכל.
תוך שאנחנו קולטים תופעות דרך החושים השכל שלנו מבצע על המידע המקורי תהליכי עיבוד מסוימים הידועים בשמות הנפוצים – רגש וחשיבה.
ברגע בו מתקבל רושם כלשהו מהחושים השכל מחליט שני דברים: הוא מחליט מה זה והוא מחליט מה עמדתי שלי כלפי זה.
הרגש נותן שם לרושם, הוא מחליט מה זה – מול מה אני עומד?
החשיבה היא תהליך של היסק השוואתי שמתבצע על הרושם שמחליט מה העמדה שלי כלפי הרושם.
רגש וחשיבה, אפיון והבחנה, המשגה ושיפוטיות.
המטרה שלי כאדם שמשתדל לפתח מודעות עצמית היא כלל לא להגיע אל הרגש הנכון או אל המסקנה והדעה הנכונה.
האומנים ינסו לכוון אל הרגש והחוויה, האינטלקטואלים ינסו לברר את המסקנה הנכונה ומה הכי נכון לעשות?
המטרה של איש הרוח עומדת על מישור אחר לחלוטין.
המטרה של איש הרוח היא להיות בלתי תלוי בתהליכי הרגש והחשיבה, ההמשגה והשיפוטיות, שהשכל שלו מבצע על דעת עצמו עם קבלתו של כל רושם חיצוני.
חג חירות שמח!
