הכל הוא אהבה

"כל החיים אנחנו מופתעים. הסבל מפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

מדוע?

כי אנחנו לא מבינים איך האהבה, שרק מתוכה אנחנו פועלים, מביאה עלינו סבל פעם  אחר פעם."

מה באמת קורה פה?

כל מה שעשה אדם מעולם היה רק מתוך אהבה.

 

מה שנעשה בשם הדת ובשם הכפירה, בשם הימין ובשם השמאל, בשם הלאום, הגזע, המין, השיוך האתני, הקידמה, התרבות, מה שנעשה בכעס ומה שנעשה באהבה גלויה, מתוך ייאוש או תקווה – כל מה שנעשה מעולם נעשה רק מתוך אהבה.

 

מעולם לא עשיתי דבר לשם הרע.

האם עשיתי טעויות? וודאי. המון.

 

ואם אני לא עשיתי דבר מעולם לשם הרע אני יודע שכך המצב גם אצל אחרים.

המערכת היא תמיד אותה מערכת.

 

כל מה שעשיתי לאחרים היה מאהבה, כל מה שעשיתי לעצמי היה רק מאהבה.

 

אנחנו נולדים טובים. מחפשים את הטוב, רוצים את הטוב.

אני רוצה את הטוב עבורי ואני רוצה בו עבור אחרים, עבור המין האנושי ועבור שאר המינים, עבור היקום כולו.

אני רוצה שלום עולמי, אני רוצה אחווה, אני רוצה אושר אישי פרטי עבור כל אחד. איזון כללי ואישי.

 

אני רוצה שכל אחד יהיה בטוח בעצמו, שכל אחד ימצה את היכולות שלו, שתהיה לו את התמיכה – אני יודע שכל אחד יכול להצליח, אני לא מקנא – לי יש את מקומי שלי.

אני רוצה ימות משיח, "וגר זאב עם כבש", וכיתתו חרבותם לאתים".

זה אני, כך הייתי תמיד.

וזה אתה, וכך היית תמיד.

 

מי לא רוצה טוב?

 

הרצון הטוב הזה, הראשוני, הלא כל כך מפורט, הרצון שנשאר קצת מעבר לכל המילים – שלא מוצא ביטוי מדויק, הרצון הזה הוא אני.

הוא אני והוא אנחנו.

 

הרצון הזה הוא מופשט – אי אפשר למצוא בדיוק איפה הוא קיים בעולם.

לא ניתן לכרות אותו במכרה, אי אפשר להוציא אותו מהים ואפילו בשוק לא תמצא לקנות כזה.

הרצון הזה שהוא אני – קצת נעלם.

 

מה עושים? – מתחילים לחפש!

אי-הבנה

וכל מה שאנחנו עושים כל רגע ורגע בחיים זה רק לחפש אחר הרצון הזה.

 

הרצון הזה הוא אהבה.

אהבה היא החיים – אף אחד לא יכול לחיות בלי אהבה.

בלי אהבה נחדל מלהתקיים.

 

אנחנו רוצים אהבה ואנחנו גם חייבים אותה.

אי אפשר להסתדר בלי אהבה – היא חיונית עבורנו יותר מאוויר.

וככה בכל דבר שאנחנו עושים אנחנו מכניסים אהבה. גם כשזה לא כל כך נראה.

אנשים שרודפים אחרי כסף עושים את זה הרבה פעמים מתוך אהבה למשפחה שהם צריכים לפרנס.

אנשים שמכורים לחומרים נרקוטיים ממשיכים כי החומר נותן להם אפשרות לאהוב את עצמם.

מי שרב עם בן הזוג שלו עושה זאת רק כי הוא רוצה את הכי טוב עבורו.

מי שמעמיס על הילד שלו בלימודים עושה זאת מתוך חובה קיומית ודאגה אוהבת ואמיתית לילד.

 

מי שמעמיס על הילד כסף ומתנות עושה זאת מתוך אהבה.

 

אנחנו רוצים לתת אהבה אבל בשביל לתת אהבה אני חייב שתהיה לי קודם כל מספיק אהבה משל עצמי.

בשביל לשמר גרעין יסודי של אהבה אנשים מסוגלים לעשות מעשים חמורים ביותר.

הכל בשביל האהבה.

 

בשביל האהבה הוא חושב רק על עצמו, בשביל האהבה היא צועקת, בשביל האהבה הוא מכה, הכל בשביל האהבה.

 

מרגע שנולדנו אנחנו מחפשים איך לבטא את האהבה הזאת ואנחנו עושים את זה בכל הדרכים שנקרות לפנינו.

 

אנשים עושים גם דברים נפלאים בשם אותה האהבה ממש. הם מקימים מוסדות חסד ועמותות, עסקים שמספקים מוצרים ושירותים, מקימים מפלגות ומנהיגים את המדינה, עובדים כרופאים וכעובדות סוציאליות, כמטפלים מכל סוג, כותבים ספרים שיעזרו לאנשים בכל התחומים ונותנים הרצאות מלאות השראה.

אז מה ההבדל בין רע לטוב?

אם ככה, אם הכל נובע בדיוק מאותו מקור, מה גורם להבדלה שלנו בין טוב לרע? מה גורם לכך שביטוי מסוים של אהבה ייצור תוצאות בונות וחיוביות ואילו ביטוי שונה של אותה אהבה יביא לתוצאות שליליות ולחורבן?

 

המורה הרוחני גורדייף מציע הסתכלות מאוד מעניינת על כל התופעות האלה. תלמידו אוספנסקי כותב בשמו:

"איש אינו עושה אף פעם דבר למען הרע, לשם האינטרסים של הרע. כל אחד עושה תמיד הכל לשם האינטרסים של הטוב כפי שהוא מבין אותו"

(החיפוש אחר המופלא, פ.ד אוספנסקי, הוצאת שוקן, עמוד 244) Tweet

אז בהנחה שכל אחד מבטא את הטוב לפי איך שהוא מבין אותו,  אם קיימת בעיה כלשהי במציאות, הבעיה איננה באהבה עצמה – בטוב עצמו, אלא באיך שאנחנו מבינים אותו ובהתאם לכך מביאים אותו לידי ביטוי.

 

מה קובע איך נבין את הטוב? מה קובע דרכי הביטוי שאותה אהבה תקבל?

 

אהבה, כבר אמרנו, היא מופשטת, היא אור, היא אנרגיה, היא כמו מים שיקבלו את צורתו של הכלי. כמו חשמל, חשמל הוא אנרגיה, הוא ניטרלי, הוא לא מבצע שום פעולה. החשמל מוזרם  למכשיר ואותו מכשיר מבצע את העבודה שהוא עוצב לבצע והוא מבצע את העבודה בכוח החשמל שזורם בו.

החשמל קיים – הוא לא מבדיל בין פעולה לפעולה – הוא יפעל לפי הכלי שיחזיק אותו, וזו יכולה להיות פעולה מועילה או חלילה להיפך.

 

המים, כמוליכים של אנרגיית החיים, פשוט מצמיחים, אם ישקו את העצים – העצים יגדלו ואם ישקו את הקוצים – יגדלו הקוצים באותו אופן בדיוק.

 

האהבה, כמו המים בדיוק, פועלת מתוך הכלי שהיא זורמת בו, מתוך כלי התפיסה וההכרה שלנו ומקבלת את צורתם. מתוך המידע החושי, הרגש והניתוח השכלי.

אנחנו מביעים אהבה באופן שבו למדנו לעשות זאת.

איך למדנו? ממה שראינו במהלך החיים.

אצל ההורים, המשפחה, הסביבה הקרובה, המורים, החברים. ממה שראינו בסרטים, באינטרנט, מכל מה שקרה לנו.

 

צורת הביטוי של האהבה שלנו מוגבלת, מצומצמת, מתועלת בדיוק לפי מה שקלטנו דרך החושים שלמדו שככה מבטאים אהבה.

 

ומה קורה אז?

אנחנו מופתעים. כל החיים אנחנו מופתעים. הסבל מפתיע אותנו בכל פעם מחדש.

מדוע?

כי אנחנו לא מבינים איך האהבה, שרק מתוכה אנחנו פועלים, מביאה עלינו סבל פעם  אחר פעם.

 

אנחנו מתחילים לחשוב שאנחנו צריכים להשתנות כי אנחנו מתחילים להזדהות עם הסבל במקום עם אותה אהבה מקורית.

 

אנחנו לא צריכים להשתנות!

אם אני האהבה – אני לא צריך להשתנות!

 

ובכל זאת, מהו התיקון? היכן הגאולה? על מה מדברות כל תורות הרוח? מהו התהליך הטרנספורמטיבי בו משתנה היחיד והופך לכל מה שהוא יכול להיות? כיצד מתעלים?

 

ובכן, התהליך של תיקון המציאות מתחיל בהבנה הזאת: אני לא צריך להשתנות.

ואם אני לא צריך להשתנות הכוונה שכל מה שאינו נכון הוא אך ורק אי-הבנה.

 

אי-הבנה זה אומר שאני בסדר, הרצון טוב והרצון הוא אני אלא שאני לא מצליח להעביר אותו כמו שצריך למי שאליו הוא מכוון.

צורת הביטוי של הרצון החיובי אינה מתאימה למי שאמור לקבל ממני את האהבה.

אם אני צועק על מישהו לטובתו אני אתקל בהתנגדות, אם אני אגיד לו את אותם מסרים בדיוק ממש בצורה נעימה שהוא מוכן לקבל, קודם כל הוא יקשיב לי ויכול אפילו להיות שהוא יפעל כפי שאני מציע.

 

אם אני חושב לתת לעצמי אהבה דרך אוכל – הגוף שלי יראה לי שהוא לא מתואם לכמויות כאלה של סוכר או חומרים כימיים. אם אני חושב לתת לעצמי אהבה דרך תענוגות חושיים אני יגלה אחר כך שהמערך הפסיכולוגי שלי לא חזק מספיק כדי לקבל כל כך הרבה תענוג חושי – כלומר הוא יתחיל להתמכר לתענוגות האלה שלבסוף יהפכו לסבל של התמכרות ושעבוד.

 

כלומר, רע הוא אהבה שאינה מתואמת למי שאמור לקבל אותה. כל מה שקיים הוא רק אהבה. עבודת המודעות, העבודה הרוחנית עוסקת רק בתיאום של אותה אהבה.

 

על פי תורת הקבלה היהודית המציאות כולה וכל מערכת בפני עצמה מורכבת מאורות וכלים.

האור הוא עצמות הדבר – עצמות מופשטת.

אור מופשט עילאי דק רוחני שמתלבש בכלי עבה ממנו דרכו הוא מתבטא.

האור הוא אחד, קבוע, אינסופי, חסר צורה.

הכלים מוגבלים בצורה, מנותבים, שונים ומגוונים מאחד לאחד.

 

האור הוא אחד והוא האחד שקיים בכל הקיים. אין דבר שאין בו אור, אם אין אור אין קיום. האור הוא עצם הקיום – הוא הוא הקיום בעצמו.

והאור הזה מתלבש באינספור גופים כלומר בכלים שונים, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר.

לכל גוף יש זיכרון משלו, תפיסה משלו, וכל גוף כזה מבטא את האור לפי התפיסה הסובייקטיבית שלו ועל פי הזיכרון אליהם הוא מוגבל.

 

העבודה הרוחנית על פי תורת הקבלה איננה התיקון של הרצון שלנו. הרצון המקורי שלנו שלם ואינו זקוק לשום שינוי. הרצון הראשוני, האהבה שקיימת מעבר לכל תפיסה שכלית של המשגה ושיפוטיות היא העצמות שלנו – היא הקיום והיא שלמה ומושלמת ואינה צריכה לתיקון.

 

כל התיקון וכל העבודה הרוחנית מוכוונת תמיד רק לגבי הכלים.

לכלים תפיסה צרה, עולמם עולם צר של זיכרון שאליו נולדו ובו שהו, עולם של רשמים חושיים שנאספו במשך זמן, מערכות מושגים ומסקנות – מעבר לכך אין להם כלום.

 

יש רק שני מצבים בכל מערכת: שלטון האורות או שלטון הכלים.

 

במצב בו שולטים הכלים מצטמצמת האהבה רק לאופי המסוים ביותר שכלים אלה יודעים להכיל.

האור מוגבל והוא לא יכול להתבטא מעבר לצורה הצרה מאוד שמכתיבים לו הכלים בהם הוא מצוי.

באופן כזה תצא ההטבה – האהבה – האור  לפי מה שאני חושב, לפי מה שאני מרגיש, לפי מה שאני ראיתי.

אם נחזור לציטוט של גורדייף "כל אחד עושה תמיד הכל לשם האינטרסים של הטוב כפי שהוא מבין אותו"

 

כאשר אני מבטא את האהבה לפי ההבנה האישית שהצטברה אצלי במהלך החיים מתחילות הבעיות.

 

זוהי אהבה עם תנאי – אהבה שמוגבלת לפי התנאים שמציבים הכלים שלי – מערכות הגוף, החישה, הרגש והשכל שלי.

תופעה זו גורמת לכל הבדלנות ולכל תחושת הנפרדות. להסתגרות השבטית, לחשש והפחד מכל מה שאינו דומה לי, לגאווה וליוהרה על כל מה ששונה מאיך שאני נראה.

השיפוט במצב כזה הוא שיפוט על פי הנפרדות, השוני והמוגבלות של הכלים. על פי ההגבלה של כלי התפיסה והפעולה שמוכוונים מתוך מאגר מידע מאוד ספציפי של זיכרון.

 

כאשר האהבה יוצאת עם תנאים כאלה היא מזיקה.

לעומת זאת במצב בו שולטים האורות במערכת המשמעות היא שהכוונה המקורית של האורות – כלומר האהבה עצמה נראית מבעד לכלים ומובנת גם כשהיא עוברת למישהו אחר (או לחלק אחר בעצמי).

 

מצב כזה יכול אפילו להיות שאין לי את הכלים הפיזיים לעזור למישהו או לפתור לו בעיה, ובכל זאת  – על אף שלא קידמתי אותו אפילו צעד אחד, הוא הרגיש את הכוונה שלי – את הלב שלי – את הרצון – אותי – את האהבה שהיא אני ושמנחה אותי.

האהבה עוברת את התנאים הפיזיים, מקרינה עצמה… ומתקבלת בצד השני.

 

זוהי אהבה שלמה – אהבה ללא תנאי. אהבה שאינה תלויה בדבר.

 

אהבה שקיימת תמיד ומתגלה כאשר הסובייקט מסכים לבטל את עצמו בפני האהבה האובייקטיבית.

כיצד נראה עולם האהבה?

מי שמבין את המציאות באופן הזה משנה את כל העולם.

העולם כבר אינו זה וזה וזה. העולם לא נפרד ולא מורכב מרצונות שונים ואנרגיות שונות שהולכות במסלולים שונים ומתנגשות מעת לעת. לא.

 

העולם אחד. הכל הוא אהבה.

הכל הוא ביטוי של אהבה.

ביטוי מתואם שגורם להבנה וקבלה או ביטוי שאינו מתואם שגורם לאי-הבנה אבל מושגים אלה כבר לא באמת קיימים כי אי-הבנה היא רק אי-הבנה – היא לא באמת קיימת אלא רק נראית כקיימת.

 

זה לא שאנחנו באמת הפוכים – אנחנו אחד, פשוט אנחנו עדיין לא מבינים איך בדיוק אנחנו אחד אבל זה כלל לא משנה את העובדה, את אופי המציאות האחדותית.

"טוב ורע, לכאורה הן קיימים בעולם. אישים ואובייקטים, לכאורה הם נבדלים זה מזה. ברם הוא [האדם הנאור - י.ש.ה] משקיף על הכל ממצפה השוויון, שכן, את ברהמן [הא־לוהות - י.ש.ה] יראה בכל"

(חרות מוחלטת, תרגום: שלמה קאלו, הוצאת דע"ת, עמוד 88) Tweet

(מה שמופיע בתוך הסוגריים המרובעים הוא הוספה שלי לשם ההבנה)

 

אפשר לראות את מה שאנשים עושים ואפשר להסתכל על הכוונה הפנימית שלהם.

 

החבר שצחק עליו אבל באמת רצה רק תשומת לב.

הידיד שבטעות זלזל בה אבל רצה רק לבלות ביחד.

האבא שנתן כסף במקום תמיכה.

האח שהתכוון בכלל להדריך ויצא לו התנשאות.

החמות שהכוונה להזדהות ולברך אבל התערבה יותר מידי.

 

אני שרק רציתי לבטא את היכולות שלי ומצאתי את עצמי במקומות שלא מתאימים לי.

אני שניסיתי לתקשר ויצאתי פוגע, שרק ניסיתי להצחיק והסטתי את הנושא החשוב.

אני שרק רציתי להיות מאושר וחיפשתי את האושר בכל מיני דברים חיצוניים.

הבן זוג שהתכוון לסייע ובטעות רק הפריע.

 

זהו עיקרון האחדות שאליו מכוונות כל תורות הרוח – הכל אחד, האחד שהוא האהבה.

כאשר רואים-חווים את עיקרון האחדות – עיקרון האהבה, הכל נראה אחרת.

 

אפשר לחיות אז בעולם אחר – עולם שרק אהבה יש בו – השאר בטל בשישים, לא קיים, טפל.

השאר – כל מה שחוץ לאהבה, אינו רלוונטי.

הקיום האמיתי הוא הרצון הפנימי. הרצון הפנימי הוא היחיד הקיים והוא מתגלם מההפשט המוחלט דרך מחשבה זו, דרך רגש מסוים, דרך פעולה כזו, דרך מחווה גופנית, בחירת מילים, טון הדיבור.

תהליך השינוי הרוחני שבו מתפתח האדם הוא תהליך שמסב את ההכרה שלו אל הכוונה הפנימית של הכל במקום אל הביטויים השונים שלה.

 

הפנימיות הסמויה היא הקיימת באמת בעולם הרוח במקום ההתגלמות החיצונית.

לפני שהתגלם הרצון במחשבה, רגש או פעולה הכל טוב.

החי את עולם הרצון חי בעולם של טוב מוחלט.

 

זהו עולם שבו כל האנרגיות שמושקעות בכל דבר בעולם מתלכדות לאנרגיה אחת. לא עוד מסלולים שונים ומגמות מתנגשות ומתחרות – הכל קיים תמיד אותו הדבר – הרצון הפנימי שפועם בכל היצורים חיים. האור של כל דבר, הנקודה הפנימית, עצם הקיום.

העלאת ניצוצות

אדם שרואה כך את פני הדברים, מי שהבין את סוד האורות, יכול למנף את ההבנה הזאת ולהשפיע ממש במציאות על ידי כך שהוא מבליט תמיד את הכוונה הפנימית ובכך מכריע כל מה שהוא צופה בו להרמוניה והבנה על פני חוסר תקשורת ואי-הבנה.

 

בכל מצב בו הוא נתקל הוא מכוון ומתעל את כוחות ההמשגה והשיפוטיות שלו לכיוון הטוב.

הוא מאמין בטובם הפנימי של כולם. כשהוא פוגש בכל אדם ובכל דבר תמיד הוא שופט אותו לפי האמת – לפי הרצון המופשט, לפי הכוונה הפנימית ולא לפי הדרך הרגילה בה רגילים אנשים לשפוט תופעות.

הוא שופט הכל מנקודת המוצא של האהבה אל נקודת היעד של האהבה.

הוא מבין שכולם עושים תמיד הכל לשם הטוב והוא שופט אותם על פי זה בלבד לפני שאותו טוב מקבל ביטוי חיצוני שיכול להיות לא מתואם.

 

בכוח השפיטה החיובית הוא מעלה ממש את מה שהוא צופה בו.

כל פעולה שהיא שגיאה – אהבה לא מתואמת – אי הבנה, נובעת תמיד מחוסר של אהבה גלויה.

 

בכך שהוא שופט את מה שהוא צופה בו מתוך אהבה ללא תנאי הוא מוסיף בו גילוי של אהבה – מגביר את כוחות האורות על הכלים ומתקן אותו ממש.

 

 

וכך כותב רבי נחמן מברסלב בתורה רפב' המפורסמת:  

"דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות , ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על-ידי-זה מעלה אותו באמת לכף זכות, ויוכל להשיבו בתשובה…

שצריך אתה לבקש בו עוד מעט טוב שיש בו עדיין, ששם אינו רשע, כי אף-על-פי שהוא רשע, איך אפשר שאין בו מעט טוב עדיין?...

כי על-ידי שמוצאין בו עוד מעט טוב, איזה נקודה טובה, ודנין אותו לכף זכות, על-ידי-זה מוציאין אותו באמת מכף חובה לכף זכות…"

(ליקוטי מוהר"ן, רפב)

Tweet

איך אני כשאני אוהב?

האדם האוהב, שרק אהבה יש בו וסביבו, הוא אדם שמאמץ אל קרבו את החמלה שאליה הטיף הבודהא.

החמלה הבודהיסטית היא קודם כל הזדהות עם האחר.

למה לי להזדהות איתו?

כי את כולנו מנחה האהבה, המניע של שנינו הוא אותו מניע בדיוק. הוא מקדם בדיוק את מה שאני מקדם. אולי לא כלפי חוץ, אבל כלפי פנים וודאי.

 

החמלה היא גם רחמים ורצון לסייע מתוך הבנה שהפוגע הוא בעצמו המסכן בסיפור – הוא אינו יודע כיצד לבטא את האהבה שלו.

הנפגע נפגע בכבודו או בגופו, זו פגיעה שאפשר לסבול…

דמיינו שאתם מנסים להביע את אהבתכם ובכך מביאים לחורבן והרס של כל מה שסביבכם. זהו מקומו של הפוגע.

האין זה מקום הרבה יותר נמוך להיות בו? האין הוא זקוק להרבה יותר רחמים?

רגש החמלה העולה באדם האוהב הוא לבדו מתקן את המציאות ללא צורך בפעולה.

אין זה רגש רגיל כי אם השתקפותו של רצון איתן שיהיה הכל אחד, גם בחוץ ובגילוי כפי שהוא באמת בכיסוי ובהסתר.

הרבו אהבה,

ללא תנאי.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

הכל הוא אהבה